הגיגים ותובנות
קניית המשאית
קודם כל אני רוצה לספר, שלפני 14 שנה קניתי את המשאית הראשונה, משאית טנדר קטנה
זה היה מעשה חסר אחריות בעליל ונבע ממעמקי הבטן שלי...
המשאית ההיא מזמן נמכרה ובמקומה רכשתי משאית אמיתית. הפעם הפגנתי יותר אחריות- חיפשתי חקרתי הסתובבתי בין הרבה משאיות ובדקתי...ויחד עם זאת הקשבתי עדיין ל"בטן" שלי. לבסוף קניתי משאית איסוזו 2004 עם ארגז לא גדול וללא רמפה. מהממת!
עד היום היא עושה את העבודה על הצד הטוב ביותר.
ועכשיו- בימים אלה אנחנו (טל ואני) קונות את המשאית השנייה.
תהליך מרגש ומאתגר.
לא הכי טבעי לנו ואנחנו צריכות לקבל החלטות על סמך אינטואיציות בריאות, בתוך עולם שהשפה השלטת בו היא השפה הגברית...אנחנו לומדות לזקוף את עמוד השדרה ולהגיד בקול רם ובשפה שלנו את הדברים
כשאנחנו מדייקות כולם שומעים
אז עברנו כמה משאיות ו"פספסנו" כמה, אבל בסוף מצאנו בדיוק את זו שחיפשנו
וביום ראשון 29 לאפריל היא תעשה את דרכה מצפת לפרדס חנה- תיכנס לעיטוף ומיתוג כדי שתצא שלנו!
ורודה ומוכנה לעבודה.
נעמה
"הכל אחד"... אני שומעת את הקולות מכל עבר.
מרימה את המעדר, מפלחת את האדמה הרכה, הבוצית, האדומה... הריח נישא באויר ומביא בעקבותיו את... השכנה...
כמו ריחו של מרק טוב הזולג אלינו לחדר מדרגות בו אנחנו רצים עם דבר זה או אחר על הכתף.
האדמה החפורה הלחה מביאה גם את הזבובים שלא נרגעים ומתרגשים - ומשגעים אותי- אוכלים את הרגליים היחפות הטבולות בפתיתי בוץ.
הריח המשכר של דירות השכנים בבית דירות אנונימי זה או אחר. אנחנו נגנבים, חושבים על הסנדוויץ' בצידנית האישית...מתי אוכלים? חחח
אנחנו לא נכנעים לך מאמא מרוקו או פולין או...מי שלא תהיה שרוקחת מאכלים שניחוחותיהם זולגים מהבית לחדר המדרגות... עכשיו עובדים!
הכל אחד... מטפטפת זיעה לאדמה החמה, הנוצצת, מטפטפת רעיונות ואנרגיה נקיה- ילדותית משהו.
והאדמה נכנעת מלפני ומצמיחה את כל שזרעתי בה!
כשאנחנו יושבים לשתות את הקפה אתכם-איתנו, כל מה שאנחנו- בא ועולה לנגד עינינו.
לא נקטוף ולא נרמוס פרחים אהובים.
שמיים
השמיים תלויים מעל, כולם יכולים לגעת בם...
קורה לכם שיש שבועות שלמים שהשמים לא שם...?
אכשהו אנחנו מתעוררים בבוקר יום בהיר ופתאום רואים אותם, כחולים ובהירים מציפים אותנו.
זה קורה כשעובדים קשה, שוכחים להרים מבט, זה קורה באינטנסיביות של חיינו כיום בחברה שדוהרת קדימה...ורומסת את השמיים.
יש ואנחנו אורזים אוספים ומעלים למשאית בית קטן חסר בפרטים ויש ההפך- בתים גדולים מלאים בכל טוב...
אלה ואלה מעוררים בנו שיח- דיאלוג פרטי פנימי, מביאים אלינו אין ספור מצבי נפש
אנחנו לומדים להיות עניינים, אוהבי אדם ולדקדק ולדייק את העבודה שאנו עושים.
בכל פעם קצת יותר...
השמיים שמרכינים את ראשם אלינו מפעם לפעם מזכירים לנו שאנחנו לא אלוהים ושחפצים הם רק חומר...
אנחנו רוצים לגלות לכם סוד קטן-
כאשר אתם שעומדים מולנו זוכרים את זה גם
ההובלה תמיד תמיד ממריאה ונוגעת בשמיים!
ציור
היה שבוע ממלא... הרבה הובלות. אני יוצאת בבוקר יום ראשון, אתם יודעים איך זה - מצד אחד התרגשות מהאתגרים שחלקם ידועים וחלקם יראו את עצמם בדרך, מצד שני החשש מהאחריות הגדולה. בעצם, ככל שאני חושבת על זה יותר, אני מאמינה ומבינה שהכל טמון ונטוע במפגש! המפגש האנושי.
בהובלות שלנו אני הקורה התומכת, מצד אחד אנשי הצוות מהצד השני בעלי המעבר. הכל רגיש ודינאמי מאוד... הכל קשור, תומך ונתמך בהכל.
כל איש צוות חשוב. מצב הרוח שלו, האנרגיה, הפגיעות וההתגייסות. וכך גם המפגש עם הלקוח, שגם הוא, מה לעשות, בן אנוש, יכול להביא אלינו אמון או תסכול. ואנחנו נעים ביחד. זה מאוד מעניין ומאתגר.
לפעמים אני מתרגמת את הסיטואציה לחשש ופחד ולפעמים ללמידה וגדילה עם המון שקט וקבלה. הצוות עושה את דרכו - לפעמים בהמון תמיכה הדדית וחכמת הביחד ולפעמים בפחות. כל בחירה שלנו של כל אחד מאיתנו מציירת את יום המעבר. ממש כמו תמונה צבעונית. ציור. פורטרט ההובלה.
היה שבוע מלא וממלא וגם שמח ונינוח ברובו ועדיין אנחנו לומדים וגדלים כל הזמן. אנחנו רוצות ורוצים להודות ללקוחות שתומכות בנו ובוחרים אותנו. חג חירות שמח.