לעבור ביחד כאחד


לזכך רעיון בתנועה של מלים, מאד לא פשוט.

מלים אינן יכולות להעביר אפילו תחושה אחת קטנה. קטנטנה. פצפונת. אולי שיר יכול. אולי ראש של משורר ממש טוב. היינו צריכים להיוולד טלפתיים. אולי אנחנו אכן, ורק ההסחות גורמות לנו לשכוח היכן הכפתורון הזעיר שחבוי אי שם (לכו תדעו) בתוכנו ומפעיל את ה'אין נפרדות' שבנינו.


זו הקדמה עבורי להגיד תחושה ישנה שלי שעכשיו מתקיימת בי. במלים, כי אין לי אפשרות אחרת. אלא לשתוק. שאולי עוד מעט אוכל לשתוק הכל. ורק להיות.

אני מרגישה שפחות ופחות מאיימת על האנשים אותם אנו מעבירות (דירה/בית), והם מצידם פחות ופחות מאיימים עליי וניתן ממש לעבור ביחד כאחד.


זו אחת מהחוויות הפשוטות כשהן קורות, והמרגשות כשעוצרים לרגע ונושמים, בתוך העשייה הבלתי פוסקת.

כובד האחריות. לצוות, לרהיטים, למשפחה העוברת- הופכת לשמחה פשוטה של סיום תקופה ופתיחה של תקופה חדשה. וזה לא קורה סתם, יש מאין.


מונח כאן חזון שאנחנו חותרות אליו מתוך מחשבה, התכנסות ועשייה כמעט סיזיפית, כל הזמן.

קיימת התקווה שנופלת הרבה פעמים לייאוש לעייפות ואז להתעוררות לזיכרון מה רצינו ותקווה מחודשת, ופתאום זה הופך ברגעי חסד לחלק מאיתנו לחלק מהמציאות.

ועכשיו יש יותר חופש...עד לשיעור הבא!


רוצה להודות. לצוות שלנו. האריזה וההובלה כאחד. על כל אחד ואחת שבו. לאנשים שבוחרים לעבור איתנו, שמצליחים להביא אלינו אמון והרבה תמימות, לסמוך שאנחנו באים ממקום שרוצה בטובתם בטובתנו.

וזה קורה עכשיו יותר ויותר.

ונאמר -אמן-


נעמה

6 views

כל הזכויות באתר זה שייכות לנעמה מובילה - האתר עוצב ע"י SITIX/SPARKMEDIA